פסק-דין בתיק ע"פ 3513/12

השופטת ד' ברק-ארז:

1.       תגרה גוררת תגרה, ותגרה גוררת דקירה. זהו בקיצור נמרץ סיפור המעשה שבו אנו נדרשים להכריע. באירועי התגרה השונים נטלו חלק, במידה משתנה, כמה וכמה בחורים צעירים, ובהם שני המערערים, שהורשעו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות וסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ערעוריהם מונחים בפנינו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

2.       ביום 24.12.2010 הותקף המתלונן - נדקר והוכה - בסמוך למקום מגוריו. חברם של המערערים (להלן: הדוקר) הואשם והורשע בגין דקירתו בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן בביצוע בצוותא של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379, 382(א) ו-29 לחוק זה. המערערים נלוו לדוקר למקום האירוע. שניהם הואשמו בכך שחברו אליו בתקיפת המתלונן ובכך שהכו אותו. הם הואשמו והורשעו בעבירה של סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333, 335(א)(1) ו-(2) ובעבירה של ביצוע בצוותא של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 379, 382(א) ו-29 לחוק זה בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע). על המערער בע"פ 3513/12 (להלן: המערער 1) הוטל עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור את העבירה שבה הורשע או כל מעשה אלימות שהעונש שלצידו הוא שלוש שנים ויותר במשך שלוש שנים מיום שחרורו) וכן הוטל עליו לשלם למתלונן פיצוי בסך 18,000 ש"ח. על המערער בע"פ 4009/12 (להלן: המערער 2) הוטל עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור את העבירה שבה הורשע או כל מעשה אלימות שהעונש שלצידו הוא שלוש שנים ויותר במשך שלוש שנים מיום שחרורו) וכן הוטל עליו לשלם למתלונן פיצוי בסך 10,000 ש"ח. על הדוקר, שעניינו אינו בפנינו, הוטל עונש של 60 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור את העבירה שבה הורשע או כל מעשה אלימות שהעונש לצידו הוא שלוש שנים ויותר במשך שלוש שנים מיום שחרורו) וכן הוטל עליו לשלם למתלונן פיצוי בסך 40,000 ש"ח. שני המערערים החלו בריצוי עונשי המאסר שהוטלו עליהם.

רקע עובדתי נוסף וגדרי המחלוקת

3.       לאירוע הדקירה קדמה באותו ערב תגרה אחרת - לשני האירועים היו שותפים בחורים המכירים זה את זה. בין המערערים והדוקר מצד אחד ובין המתלונן וחברו מנשה מצד שני התקיים עימות באזור התחנה המרכזית של חדרה. זמן קצר לאחר העימות תקף מנשה את המערער בפניו ובראשו עם סלע והמערער דימם (להלן: התגרה). אירוע זה הוליד את ההחלטה של המערער 1 ושל חבריו "לסגור חשבון" עם המתלונן.

4.       המערערים והדוקר הגיעו לביתו של המתלונן. המתלונן הותקף כאמור באלימות - הוכה ונדקר, כפי שכבר צוין. על כך אין עוד חולק. עם זאת, קיימת אף קיימת מחלוקת באשר למידת מעורבותם של כל אחד מהמערערים באירוע זה.

5.       המערערים כפרו שניהם במעורבות בהכאת המתלונן, אך בית המשפט קמא לא קיבל את גרסתם והרשיעם. ערעורו של המערער 1 נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין שהושת עליו. ערעורו של המערער 2 נסב על גזר הדין בלבד. ערעורו של הדוקר על גזר הדין שהושת עליו נקבע לדיון בנפרד. מאחר שנודע לנו על ערעורו רק במועד הדיון סברנו שלא יהיה זה נכון לקיים את הדיון במאוחד, תוך דחייה נוספת של הדיון בפנינו.

מיהם המעורבים ושאלת הספק הסביר

6.       המערער 1 הודה מרצונו שהתגרה הולידה אצלו ואצל חבריו את הכוונה להתעמת עם המתלונן בעניין זה. הוא מסר גרסה עקבית, אך עמד על כך שלא התכוון לאלימות פיזית, ומכל מקום, מסר כי בשל הכאבים מהם סבל עקב פציעתו נגרר למקום האירוע, אך נותר מרוחק ממקום העימות. זוהי הטענה העיקרית שאנו נדרשים לה לשם הכרעה בשאלת הרשעתו של המערער 1.

7.       לצידה של טענה זו, העלתה באת-כוחו של המערער 1 טענות נוספות שנגעו לשאלה האם המתלונן הוכה כפי שטען בהתחשב בכך שהדו"ח הרפואי על אשפוזו לא כלל התייחסות לחבלות באזור הפנים (בה בשעה שהמתלונן העיד על כך, ובהתאם לכך נוסח כתב האישום). איננו מקבלים טענה זו, ועל-כן גם לא נרחיב את הדיון בה, בהתחשב בכך שהדוקר עצמו הודה בכך שהוא היכה במתלונן מכות נמרצות (פסקה 21 להכרעת הדין).

8.       מעורבותו של המערער 1 באירוע נקבעה על יסוד האדנים הבאים. ראשית, המערער 1 הודה בכך שהוא וחבריו הלכו "לסגור חשבון" עם המתלונן (פסקה 20 להכרעת הדין). למעשה, כתב האישום מבוסס בעיקרו על ההודעה שמסר המערער 1 במשטרה. במלים אחרות, אין חולק על כך שהמערער 1 היה בקרבת מקום. השאלה היא כמובן מה היו מידת קרבתו ומידת מעורבותו. למעשה, הפרקליטות בכתב האישום ובית המשפט קמא בעקבותיה קיבלו את גרסתו של המערער 1 כמעט על כל חלקיה, מלבד החלק שבו התייחס לאי-מעורבותו בתקיפה. שנית, המתלונן התייחס בעדותו לכך שהותקף על-ידי הדוקר ושני המערערים. ניתן לומר, כי לאור האמור לעיל, בעיקרו של דבר, הרשעתו של המערער 1 מבוססת על עדותו של המתלונן.

9.       באת-כוחו של המערער 1 העלתה בפנינו כמה וכמה טענות - חלקן טענות שהתייחסו במישרין למהימנות עדותו של המתלונן וחלקן טענות שהתייחסו למחדלים וחסרים בחקירת המשטרה, שיש בהם כדי ליצור ספק סביר ביחס להרשעתו של המערער 1.

10.     בכל הנוגע למהימנות גרסתו של המתלונן, הצביעה באת-כוחו של המערער 1 על סתירות הקיימות לכאורה בין גרסאותיו. המתלונן שינה את התייחסותו למספר האנשים שתקפו אותו. הודעתו המקורית התייחסה לכך שהותקף על-ידי חמישה אנשים (פסקאות 15 ו-17 להכרעת הדין) אך בהודעות שנמסרו לאחר מכן התייחס לשלושה תוקפים בלבד. בנוסף לכך, הצביעה באת-כוחו של המערער 1 על כך שהמתלונן צרך אלכוהול, והיה שיכור באופן חלקי לפחות (אם כי רמת האלכוהול בדמו לא נבדקה בשל כך שעם הגעתו לבית החולים נדרש הצוות הרפואי לטיפול בו ולא בחן זאת). יצוין, כי גם המערער 1 הודה שצרך אלכוהול (פסקאות 9 ו-15 להכרעת הדין).

11.     באת-כוח המערער 1 הוסיפה והצביעה על פעולות שהמשטרה נמנעה מלעשות לשם מיצוי החקירה, באופן שהכביד על ההגנה. ראשית, נטען כי למרות שהיו עדים נוספים לאירוע, המשטרה לא עשתה מאמץ לאתר אותם ולחקור אותם. לטענתה, בית המשפט קמא שגה בכך שקבע כי היה על המערער 1 להביא עדים אלה, ואם לא עשה כן, הדבר ייזקף לחובתו. שנית, טענה באת-כוח המערער 1, שהמשטרה לא ערכה בדיקת ד.נ.א. שהייתה מאפשרת לגלות אם דמו של המערער 1 נמצא במקום האירוע או על בגדי המתלונן, בה בשעה שאילו נכח במקום ניתן היה לצפות לכך מאחר שהמערער 1 היה פצוע ודימם באותו מועד.

12.     ההכרעה בערעור זה לא הייתה פשוטה. התלבטותי נבעה מכך שהרשעת המערער 1 הייתה מבוססת על עדויות שלא נשמעו בפנינו, אלא בפני בית המשפט קמא. עם זאת, לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שהגנתו של המערער 1 אכן מעוררת אותו ספק סביר שבהתקיימו אין מקום להרשיע.

13.     אכן, לבית המשפט קמא ישנה עדיפות ברורה בהערכת העדויות. אולם, בסופו של דבר, אני סבורה כי הספק הסביר שהמקרה שבפנינו מעורר אינו עולה מהערכת העדויות עצמן, אלא ממסקנות שבהגיון שהסיק בית המשפט קמא ושימשו בסיס להרשעה. לשיטתי, מסקנות אלה, הגם שהן אפשריות, אינן הכרחיות, ולכן נותר ספק סביר באשר לאשמתו של המערער 1, כפי שאסביר להלן.

14.     כאמור, הרשעתו של המערער 1 התבססה בעיקרה על עדותו של המתלונן. בית המשפט קמא ייחס משקל לכך שהמתלונן ידע לציין שהמערער 1 היה פצוע בראשו, עובדה שלכאורה לא הייתה אמורה להיות בידיעתו, אלמלא ראה אותו באירוע התקיפה (פסקאות-משנה 24(ד) ו-(ה) להכרעת הדין). אולם, עולה מהכרעת הדין, כי קיימת אפשרות שהמתלונן נפגש עוד קודם לכן עם חברו מנשה שפצע את שלמה, ולכן לא מן הנמנע שעובדת פציעתו של המערער 1 נודעה לו בדרך זו (פסקה 9 להכרעת הדין). נתון נוסף שבו מצאתי לנכון להתחשב היה העובדה שהמתלונן היה נתון להשפעת אלכוהול. אכן, לא קיימים ממצאים רפואיים מדויקים בעניין זה, ובית המשפט קמא קבע כי לא היה שיכור "עד לא ידע". אולם, היותו נתון להשפעה חלקית של אלכוהול אינה שנויה במחלוקת (פסקה 24(ג) להכרעת הדין). כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער 1 מסר כבר בהודעתו הראשונה במשטרה כמעט את כל הפרטים הנוגעים לאירועי אותו ערב, תוך שהוא עומד על כך שלא היה שותף לתקיפתו של המתלונן, וזאת בשונה מחבריו שהכחישו תחילה כל מעורבות. בית המשפט קמא הסביר עובדה זו בכך שהמערער 1 הקפיד להרחיק עצמו מן האירוע, אך נתון זה הוא משמעותי, בהצטרף לשיקולים שהזכרנו קודם לכן. יש בו כדי לחזק את ההתרשמות ש"ניכרים דברי אמת". לא ניתן להתעלם מכך שלמערער 1 היה לכאורה מניע "לסגור חשבון" עם המתלונן - כמי שהיה מעורב בתגרה קודמת. אולם, חשוב להדגיש בעניין זה כי המערער 1 לא התכחש מעולם לעובדה זו, אלא רק טען שבשל פציעתו לא היה מעורב בסופו של דבר באירוע האלים ואף לא ראה אותו שכן הוא התרחש בתוך "בלוק" המגורים. בית המשפט קמא ביסס גם בעניין זה את הכרעת הדין על היסק המבוסס על ניסיון החיים: "האם סביר להניח כי הוא יישאר מאחור ויניח לאחרים לברר את הענין?" (פסקה 27 להכרעת הדין). בהתחשב במכלול הנסיבות שנגלו בפנינו, ניתן לומר שהתשובה על שאלה זו אינה חד-משמעית. ראשית, יש לזכור כי החבלה שסבל ממנה המערער 1 הייתה קשה יחסית. בעדותו, שלא נסתרה בעניין זה, אמר: "כולי הייתי מדומם לא יכולתי לזוז היו לי כאבים" (פסקה 20(ג) להכרעת הדין). למחרת, וגם על כך אין חולק, הגיע לבית החולים לשם טיפול בפצעיו, שאף נתפרו. שנית, יצוין, כי השתלשלות הדברים במקרה זה חשפה בפנינו קודים חברתיים של קבוצת נערים שבה חברים נחלצים "להשיב כגמולם" למי שהיו מעורבים בעימות עם חבריהם (כשם שמנשה תקף לכאורה את המערער 1 על רקע העימות שהיה לאחרון עם המתלונן). שוב, ככל שהכרעת הדין מבוססת בחלקה על היסקים הגיוניים, ערכאת הערעור יכולה להתערב בהם. כפי שציין השופט י' דנציגר בע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2011), בפסקה 22: "מקום בו מבוססים ממצאיה של הערכאה הדיונית על הסקת מסקנות לוגיות ממכלול ראיות נסיבתיות, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור" (ראו גם ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 483 (1980); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008) בפסקה 4). ישנם אירועים נוספים שאליהם נדרש בית המשפט קמא, ואשר הם ניתנים לפרשנות באופן שאינו נזקף דווקא לחובתו של המערער 1. כך למשל, בית המשפט קמא נדרש לכך שהמערער 1 נסע במונית לבית החולים כדי לטפל בפצעיו שלו אך בסופו של דבר חזר בו ולא נכנס. בית המשפט קמא סבר כי ההסבר לכך היה, ככל הנראה, חששו של המערער 1 מכך ששמו ייקשר לתקיפת המתלונן (פסקה 29(א) להכרעת הדין). אולם, ייתכן גם שהמערער 1 נהג כך מאחר שהעדיף שלא לחשוף את מנשה ולהתלונן נגדו, בהתאם למקובל בקבוצה החברתית שאליה השתייך: אף המתלונן במקרה שבפנינו הונע להגשת התלונה רק לאחר ששוכנע לעשות כן על-ידי בני משפחתו (פסקה 24(א) להכרעת הדין).

15.     אני סבורה גם שיש לייחס משקל לעובדה שהמשטרה במקרה זה לא מיצתה את החקירה. אכן, אפשר שזהות העדים לאירוע לא הייתה בידיעתה, אך במקרים מסוג זה שומה על המשטרה לעשות מאמץ של ממש כדי לאתר עדי ראייה, ולא להסתפק בהטלת הנטל על הנאשמים לאתר עדי הגנה. מושכלות יסוד הן שנטל ההוכחה מוטל על התביעה והספק צריך לפעול לטובת הנאשם. אולם, לכך יש להוסיף את אי-עריכת העימות בין המתלונן לבין המערער 1, למרות שהמערער 1 היה נכון לכך. המדינה הסבירה זאת בכך שהמתלונן היה חלש, וכן ייחס חשיבות פחותה לעימות עם מי ש"רק" היכה בו. גם כאן, ממשיך ומכרסם הספק. אכן, מחדלים אלה, כשלעצמם, אולי לא היו מספיקים לזיכויו של המערער 1 (ראו ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009), בפסקה 30), אך הם מצטרפים לספקות הקודמים שעליהם כבר הצבעתי.